הבנת שורש הסיבה של הדיכאון והחרדה שלנו זה נושא מורכב, בעידן המודרני אנו מוסללים לחשוב שהבעיה היא בגנטיקה שלנו והפתרון תמיד יבוא באמצעות חומרים כימיים( תרופות). מיד חשבתי שהבעיה בי ושלעולם אצטרך ליטול תרופות, כך משתף העיתונאי יוהאן הארי. אחרי גיל 40 החליט יוהאן לנסות להבין האם זה שורש הסיבה האמיתי. הוא הופתע לגלות שמקור החרדה נובע מסיבות אחרות. משתף בכמה פתרונות טבעיים נגד דיכאון בלי חומרים כימיים שזמינות לכל אחד ובכל מקום.
הנרטיב הרווח כיום בחברה המערבית הוא שדיכאון נגרם בעיקר מחוסר איזון כימי במוח. במילים אחרות, לרובנו יש בעיה גנטית שגורמת לנו לדיכאון. זו גם התשובה שקיבל העיתונאי יוהאן הארי מהרופא שלו בגיל 10, לאחר התקף חרדה קשה שתקף אותו ללא התראה מוקדמת. כך פותח יוהאן את הרצאתו ב-TED, כשהוא ממשיך לצטט את הסבר הרופא בפגישתם “אנחנו יודעים למה אנשים נעשים כאלה. יש אנשים שבאופן טבעי נוצר בראשם חוסר איזון כימי,” אחרי אבחון קצר של כמה דקות, פסק הרופא באופן חד-משמעי: “ברור שאתה אחד מהם, מה שצריך זה לתת לך כמה תרופות, שיגרמו לכימיקלים שלך לחזור לאיזון”
יוהאן התחיל מיד לקחת את הכדורים כפי שהורה לו הרופא ובהתחלה אכן הרגיש הרבה יותר טוב. הכדורים עזרו להקל באופן משמעותי על תחושת החרדה והדיכאון שליוו אותו. אולם, עם הזמן, התרופות לא היו אפקטיביות כמו בהתחלה והכאבים שוב חזרו. הרופא המליץ להגביר את המינון. אחרי 13 שנים של נטילת תרופות, יוהאן הגיע למצב שהוא לוקח את המינון הגבוה ביותר האפשרי, אך עדין ממשיך לסבול מכאבים פיזיים ונפשים קשים. הוא מספר ששאל אז את עצמו “ מה קורה פה?” ופונה בשאלה אל הקהל "הרי אתם עושים כל מה שאומרים לכם לעשות, על פי הטענה השולטת בתרבות – למה אתם עדיין מרגישים כך?"
הרגע המכונן הזה גרם ליוהאן לצאת למסע חקר עם מיטב המומחים בעולם, כדי לחשוף את התעלומה שמאחורי הגורמים האמיתיים לדיכאון וחרדה שרבים מאיתנו סובלים מהם. והכי חשוב – מהם הפתרונות האפשריים לבעיות האלו. להפתעתו, הוא גילה שישנן תשע סיבות שונות לדיכאון וחרדה. שתיים מהם אכן קשורות לגנטיקה שלנו, אבל רוב הסיבות נובעות למעשה מהאופן שבו אנו חיים ומתנהלים.
יוהאן ממשיך ומספר כי “ ברגע שמבינים את הגורמים לדיכאון וחרדה, נפתח בפנינו מערכת פתרונות שונה לחלוטין, שצריכה להיות מוצעת לצד האופציה של תרופות כימיות נוגדות דיכאון”. הוא מביא כמה דוגמאות להמחשה – אם אנו חשים בודדים ( גם אם יש לנו מעל 1,000 חברים בפייסבוק) סביר שנחווה דיכאון. ואם אנו הולכים כל יום לעבודה ללא שליטה, אפילו חלקית על המטלות והשגרה, סביר להניח שנרגיש חסרי משמעות ודיכאון. על ידי הבנה הגורמים האמיתיים, ניתן למצוא פתרונות הולמים יותר מאשר רק טיפול תרופתי.
התפקיד הקריטי של הקשר האנושי
במהלך שנת 2001 יצאה משלחת של רופאים ברשות ד”ר דרק סאמרפילד לקמבודיה, במטרה להציג בפני הרופאים המקומיים טיפולים תרופתיים חדשים לדיכאון. אולם התשובה שקיבלו מהרופא הקמבודי גרמה להם לחשוב מחדש על הדרך שבה הם מנסים לפתור את בעיית הדיכאון.
הרופא המקומי השיב להם בנימוס: “אנחנו לא צריכים אותן. כבר יש לנו תרופות נוגדות דיכאון” באותה רגע חשבו חברי המשלחת שהרופא מתכוון לתרופה טבעית כלשהי שאינם מכירים.
אולם במקום זאת, הרופא סיפר להם סיפור על מקרה שקרה לאחרונה בקהילה שלו:
לפני כשנה, אחד האיכרים בכפר דרך על מוקש ישן שנותר מימי מלחמת העולם השנייה בזמן העבודה בשדות האורז. רגלו נפגעה קשות, אך הם הצליחו לטפל בו עם רגל תותבת ומשככי כאבים. תוך זמן קצר הוא כבר יכול היה לחזור לעבוד בשדות.
למרות שמבחינה פיזית יכול היה לחזור לעבודה, האיכר סירב לצאת מהמיטה. הוא חש חרדה עצומה לחזור למקום שנפגע, והפגין את כל הסימנים של דיכאון קלאסי.
”זה הרגע שנתנו לו טיפול נוגד דיכאון” סיפר הרופי הקמבודי. ד”ר סאמרפילד האזין בעניין רב לסיפור ושאל בסקרנות ? ”מה בדיוק הטיפול נוגד הדיכאון שנתתם לו? הרופא הסביר שבמקום לומר לאיכר “תתגבר”, הם ישבו איתו, הקשיבו לחששותיו וחשבו יחד איתו על פתרון. הם קנו לו פרה כך שבמקום ללכת כל יום לעבוד בשדה שבו נפצע, הוא יכול לעבוד כרפתן. הבחור הספיק לבכות תוך שבועיים ותוך חודש הדיכאון שלו נעלם לחלוטין. ”אז אתה רואה דוקטור” אמר הרופא הקמבודי לד”ר סאמרפילד, “הפרה ההיא זה היה נוגד דיכאון, לזה אתה מתכוון, נכון?
עבורנו, הרעיון שפרה יכולה לשמש כתרופה נגד דיכאון נשמע כמו בדיחה. אולם גישה זו שהייתה מוכרת לרופאים הקמבודים במשך שנים רבות, משקפת את אותה תפיסה שארגון הבריאות העולמי מנסה להפיץ בשנים האחרונות. המסר של ארגון הבריאות הוא: “שאנשים הסובלים מדיכאון או חרדה אינם חלשים, משוגעים או מוכנה עם חלקים שבורים, אלא בני אדם עם צרכים לא מסופקים.” הפתרון אינו בכך שרופאים יאמרו “תתגבר” אלא שכקהילה נעזור יחד למצוא מה שחסר וכיצד לממש זאת.
במחקר עדכני על בדידות בחברה האמריקאית, 39% מהמשתתפים ענו ”כן” לשאלה “האם אתה מרגיש שאינך קרוב עוד לאיש?”. זה המצב שקרוב במדינות אירופאיות אחרות על פי מדד ארגון הבריאות העולמי. ממצא זה מדאיג, שכן מחקרים נוספים מראים בבירור שאנו החברה המבודדת ביותר בעולם – אחת מ-9 הסיבות לדיכאון וחרדה.
פרופסור ג’ון קסיופו, מומחה מוביל לבדידות באוניברסיטת שיקגו, חקר במשך שנים את השאלה “למה אנחנו קיימים? למה אנחנו כאן, למה אנחנו חיים?”. אחת המסקנות המרכזיות שלו היא שהמין האנושי שרד מכיוון שאבותינו בסוואנה היה להם יתרון אחד על שאר החיות – לא בכוח או מהירות אלא ביכולת שיתוף פעולה כקבוצה לאורך זמן. זוהי הסופר-כוח שלנו, לחיות בשבט. כיום, זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבני האדם ממש פירקו את החיים כקבוצה, מה שגורם לנו להרגיש נורא.
חשיבה מחודשת על גישות טיפול
במהלך מחקרו, פגש יוהאן לראשונה רופא בעל גישה טיפולית שונה. ד”ר סם אברינגטון עבד בשכונה ענייה במזרח לונדון, והיה מתוסכל מהעבודה שהטיפול התרופתי לא פותר את בעיית הדיכאון של מטופליו לאורך זמן. יום אחד הגיעה אליו ליסה, אישה שסבלה מדיכאון קשה והייתה סגורה בביתה במשך 7 שנים. סם החליט שהגיעה העת לנסות גישה טיפולית חדשה. הוא אמר לליסה: “אל דאגה, אני אתן לך תרופות שיקלו על הכאב, אבל גם מרשם נוסף – פעמיים בשבוע תגיעי למרכז הרפואי ותיפגשי עם אנשים נוספים הסובלים מחרדה. במפגשים האלה תתמקדו לא במצבכם הקשה אלא במציאת משהו משמעותי שתוכלו לעשות יחד, כדי שלא תרגישו בודדים וחסרי משמעות.
במפגש הראשון ליסה הרגישה נורא. היא התחילה להקיא וחוותה חרדה עזה. אבל הפעם, במקום תרופה, קיבלה משהו אחר – חברי הקבוצה ניסו לעודד אותה ולהרגיע אותה באמצעות טפיחות על הגב. היחס החם עזר לה להפיג את התחושה הקשה. בהמשך, במהלך המפגשים, הם ניסו לחשוב יחד על דרך להרגיש משמעותיים יותר. אחד המשתתפים הציע רעיון – להתחיל לטפח גינה בשטח ריק מאחורי המרכז הרפואי. כולם אהבו את הרעיון, למרות שלא היה להם שום ניסיון קודם בגינון. הם שאבו מוטיבציה ללמוד זאת יחד דרך סרטוני יוטיוב וספרים. זו הייתה נקודת מפנה – הם התחילו לצאת יותר החוצה, להיחשף לטבע, דבר שכשלעצמו עוזר להקל על דיכאון.
אך הדבר המשמעותי ביותר עבורם, כתוצאה מהעבודה המשותפת, היה יצירת קבוצה הדואגת זה לזה. אם מישהו לא הגיע או לא הרגיש טוב במהלך השבוע, הם הלכו לברר לשלומו ולתמוך בו. אף אחד לא הרגיש בודד יותר. ליסה תיארה זאת כך: "כשהגינה החלה לפרוח, התחלנו גם אנחנו לפרוח". הגישה הזו, הידועה כ"מרשם חברתי", הוכיחה את עצמה כאפקטיבית יותר מתרופות להתמודדות עם דיכאון וחרדה, והולכת ומתפשטת במדינות אירופה. כדאי לשאול את עצמנו – האם אנחנו נפגשים בקביעות עם קבוצת חברים מחוץ למסגרת העבודה במהלך השבוע?
הדרך קדימה – להקשיב למה שהדיכאון אומר לנו
ניתן להשוות זאת למצב שבו אתם מגיעים לרופא עם רמות גבוהות של כולסטרול. במקום לשאול על התזונה שלכם ולהציע דרכים לשיפורה, הרופא פשוט נותן לכם תרופה ואומר לכם לאכול יותר ג’אנק פוד. זה נשמע אבסורדי, אבל זה מה שקורה לרובנו בתחום בריאות הנפש – מאכילים אותנו בערכים מזיקים ומכוונים אותנו להתאמץ בכיוון הלא נכון אחר אושר ומשמעות.
פרופ' טים קאסר ממכללת נוקס באילינוי, שחקר נושא זה במשך 30 שנה, גילה ממצאים מרתקים על ההשפעה של אמונותינו על בריאות הנפש. הוא מצא שככל שאתם מאמינים יותר שאתם יכולים לעצב את דרככם ולצאת ממצבים קשים דרך דברים חיצונים בלבד, כך אתם נוטים יותר לדיכאון וחרדה. כמו כן, כחברה אנו הופכים ליותר מונעים על ידי אמונות אלה, בהשפעת יתר של הרשתות החברתיות.
יוהאן סיפר שלאחר שיחה עם פרופ' קאסר עלה בו תחושה מוזרה שהוא שיתף עמו: "מצד אחד מצאתי את זה מאתגר, יכולתי לראות היכן בחיי, כשהרגשתי רע, ניסיתי לתקן זאת בעזרת פתרון חיצוני מרשים. ויכולתי לראות מדוע זה לא עבד טוב בשבילי. חשבתי גם, האם אין זה ברור מאליו? האם זה כמעט בנאלי?" קאסר הסביר כי "ברמה מסוימת, כולנו יודעים את הדברים האלה. אבל בתרבות הזו, אנחנו לא חיים על פיהם, אנחנו לא פועלים על פי מה שאנח נו יודעים."
קאסר טוען שאנו חיים במערכת המיועדת לגרום לנו להזניח את מה שחשוב באמת בחיים. מחקר שערך חיזק טיעון זה – הוא לקח קבוצת בני נוער וביקש מהם לשתף ברגעים המשמעותיים ביותר בחייהם. רובם ציינו רגעים שיצרו בעצמם, כמו נגינה וכתיבה, ופחות קניית דברים חיצוניים. כשנשאלו איך ליצור יותר רגעים כאלה, ענו שדרך שיתוף המשמעות והערכים במפגש הקבוצתי הם שינו את תפיסתם והתרחקו מדיכאון הנובע מחיפוש במקומות הלא נכונים, כמו הערכה ברשתות חברתיות.
כשם שכאב לאחר נגיעה באש הוא סימן להתרחק מהאש ולשמור על עצמנו, כך דיכאון וחרדה הם איתות שהדרך בה אנו חיים אינה מספקת את צרכינו. בחברה שלנו, ללא כוונה, אנו מתייחסים לסבל כאל תקלה במוח, כמו מכונה שבורה. אך למעשה, דיכאון הוא סימן לכך שמשהו באורח החיים שלנו אינו מספק את צרכינו האמיתיים.
יוהאן מסכם ואומר שכאשר הבין שדיכאון אינו ליקוי במוחו אלא סימן, זה אפשר לו להתחיל לבצע שינוי משמעותי בחייו – שינוי לכיוון חיים מלאי משמעות ואושר.
